ויאטנם - סאפה והטיפוס על הר פאנסיפאן

את המסע המופלא התחלנו כמו רוב המטיילים בהאנוי, בירת ויאטנם. לא הנחנו לעצמנו להתרגל לקצב המסחרר, הכיכרות הסואנות (בהמשך נגיע ל"המדריך המלא לאיך לחצות את הכביש \ כיכר בהאנוי מבלי להדרס") ושמנו פעמינו צפונה.

קנינו מראש (דרך התכתבות מייל קצרה) כרטיס אוטובוס לנסיעת הלילה ל- Sapa דרך Central Backpackers Hostel (11 דולר) אפשר גם לקנות דרך רוז- זה עולה אותו דבר. האיסוף הוא מההוסטל \ רוז בסביבות 21:00, משם לתחנת האוטובוסים והופ- לפני שהספקנו לומר Sapa (סאפה) כבר נרדמנו בסליפר המפנק, עד שנזרקנו ביעד הנחשק בסביבות השעה חמש לפנות בוקר.

כבר בירידה מהאוטובוס, מלא "מאמות" ינסו לקחת אתכם איתן ל- Home-Stay, שזה אחלה אם התכוננתם מראש. יש מלא המצות על מאמות טובות, אני מאמינה שלא משנה עם מי תלכו- כל עוד תלכו עם שיר בלב- החוויה תהיה חיובית.

מלון מומלץ (מאד)- Sapa Vista Hotel – מפנק בטירוף וגם עולה בהתאם 48-60 דולר ללילה. אפשר להתמקח איתם ולהגיע ל- 40 דולר, מחיר מגוחך ביחס לתמורה:

תרמליאים ומטיילים בתקציב נמוך יכולים למצוא הוסטלים ממש זולים וחביבים.

ידענו שהר פאנסיפאן הוא "Must see" ושאנחנו לא מתכוונות לוותר עליו כבר בארץ, בשלב תכנון הטיול. מעט מאד מטיילים כותבים על החוויה, וידענו שאם זה ההר הכי גבוה בויאטנם- הנוף בטח יהיה מרהיב ואנחנו חייבות להיות שם.

במלון היוקרתי שלנו התמחו דווקא בטיולים מאורגנים יקרים להחריד וכל מה שלא מדבר אלינו, אז התחלנו לרחרח בעיירה המקסימה.

בסוף הגענו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מצוינת שנקראת Viet-Emotion, ו- Nam המקסים (בעל המסעדה) קישר אותנו לסוכנות שמציעה טיפוס בן יומיים לראש ההר.

מסתבר שתיירים באמת לא ממש מכירים את ההר, וחוץ משני גרמנים מקסימים, היו איתנו רק ויאטנמים אדירים, חבורה של 10 אנשים שעובדים יחד באיזו חברת הייטק בהו-צ'י-מין סיטי והחליטו לצאת יחד לטיול שנתי בנחל עמוד.

הטיפוס מתחיל מוקדם בבוקר, רגוע, ולאחר כמה שעות מגיעים למעין מבנה בו ניתן להסתתר מעט מהגשם, לנסות להתייבש ולאכול ארוחת צהריים. מעיל גשם הוא בגדר חובה בטראק הזה.

המשך הטיפוס כבר תלול וקשה יותר (אבל כה יפה!) וכולל עליות וירידות תלולות אל תוך הערפל:

ל- Base Camp הגענו קצת אחרי השעה 17:00.

אני אמנם למודת טראקים (10 חודשים בדרום אמריקה, חודש וחצי בגיאורגיה, האנאפורנה בנפאל, הרים נבחרים בשוויץ ואפילו טראק בתאילנד) ואיכשהו הגעתי לא ערוכה לקור המקפיא הזה, במרחק כמה מאות מטרים מהפסגה.

שווה להוסיף קצת משקל ולדאוג למעיל טוב או איזה סופט-של עבה. לא תתחרטו.

הלילה היה מדהים בתחילתו; אוכל טעים, ריקודים ושירה עם הויאטנמים מסביב למדורה ואח"כ חוסר שינה ושיניים נוקשות מקור עד השעה 04:00, בה סופסוף התחלנו להתארגן לקראת הטיפוס לפסגה. שוב חשבתי שיהיה קל, ושוב גיליתי שויאטנם יכולה להפתיע אותי.

הטיפוס מתחיל בקפאון של ארבע בבוקר, עליות וירידות תלולות ואפילו מעבר מעל תהום, כשחבל אדום הוא כל מה שמפריד בינך לבין נפילה אינסופית מטה (בחלק הזה היו כמה חברים שהרימו ידיים וחזרו ל- Base Camp).

הנוף מהפסגה (3,143 מטרים) יכול להיות עוצר נשימה, או פשוט ענן אחד גדול של ערפל, תלוי במזל שלכם 🙂

את הדרך למטה ניתן לעשות בשתי דרכים:

1. ברכבל- נוף משגע, כ- 25 דקות עוצרות נשימה של בין להיות בתוך ענן לבין להיות על ענן באמצע עמק מרהיב.
2. לרדת רגלית עד ל- Base Camp ואז למטה לבסיס ההר כמו שמטפסים (זה בעצם טראק של הלוך ושוב).

הנה הנוף המהמם מהרכבל: