נתחיל בוידוי – Phong Nha בכלל לא הייתה בתכנון המקורי של הטיול שלנו.
שמענו עליה במקרה מאיזה אוסטרלי חמוד בסליפר בדרך ל- Sapa, שסיפר לנו בעיניים נוצצות כמה מגניב שם ושיש מערת נטיפים ומערה אתגרית ו- You Must Go There ו- You must see that.
ראינו שזה אפשרי מבחינת לו"ז ויעדים ולקחנו אוטובוס מקאט-בה ל- Phong Nha. זה היה לא כייף בכלל, וכלל עצירה של כמה שעות ב- Ninh-Binh ומשם אוטובוס לילה להויאן, שעוצר בדרך ב- Phong Nha. בארבע בבוקר (!) נזרקנו החוצה מהסליפר בפתחו של גסטהאוס די מעופש.
היה שם איזה זוג אוסטרים שהתפייד ברגע שהגענו, שתי אחיות בלגיות ואנחנו. קבענו שניפגש בתשע בבוקר כדי לבקר יחד במערות, הן נכנסו לגסטהאוס ואנחנו למלון ממול- Heritage By Night
(450 דונג ללילה).
מקום יפה עם בריכה וחדרים ענקיים ממש. המון חרקים Everywhere, אבל ככה זה ב- Phong Nha.
לאוהבי ההוסטלים יש מקום ממש חביב שמציע גם חדרים פרטיים וגם Dorms בשם Gecko. במקום יש גם מסעדה, וממש כייף שם, כי מגיעים לשם אנשים חמודים מכל העולם. עכשיו כשאני חושבת על זה, בכלל לא פגשנו ישראלים ב- Phong Nha.
ב- 09:30, אחרי ארוחת בוקר קלה, עלינו ארבעתנו (הילה, לינדזי, לורה ואני) על מונית שליוותה אותנו כל היום (200,000 דונג לכל אחת) ל- Paradise Cave. בכניסה פגשנו את טליתה המגניבה, בחורה מג'יברלטר (קולוניה בריטית בדרום ספרד), שיכולה לדבר ספרדית עם מבטא בריטי ואנגלית עם מבטא ספרדי ולעולם לא יימאס לי מזה.
הכניסה למערה עולה 250,000 דונג וכל השמורה יפה מאד. בהתחלה הולכים כקילומטר עד הכניסה למערה. מדובר בטיפוס קליל בדרך חלקה לפרקים (עדיף נעליים, אבל אפשר גם שורש). המערה עצמה יפה מאד ויש בה נטיפים גדולים ומרשימים ומקווי מים קטנים שיוצרים השתקפויות מקסימות עם הנטיפים. במערה קריר מעט ואילו בחוץ חם ולח עד מאד.
אחרי הביקור ב- Paradise Cave נסענו חמשתנו ל- Dark Cave – החלק האתגרי והמגניב של היום!
עלות כניסה: 250,000 דונג.
מומלץ להביא:
- בגד ים שאין לכם בעיה ללכלך
- מגבת
את כל שאר הדברים יקרי הערך אפשר להשאיר בלוקר. גם את הסנדלים. את המסלול הזה עושים יחפים ועם כמה שפחות בגדים, כי מה שצפוי בו זה בוץ, בוץ ועוד בוץ, אבל בקטע אדיר!
מתחילים באומגה באורך 400 מטרים (המדריכים טענו שזו האומגה הכי ארוכה בויאטנם, אבל אין סיכוי שזה נכון), ואחריה שוחים (במים קרים!) אל פתח המערה. המערה חשוכה לגמרי, אז הולכים עם קסדות ועליהן פנסי ראש.
הולכים בבוץ, הוא ממש נעים וחלק וכייפי ובסוף המסלול נכנסים לבריכת בוץ ענקית (עדיין חושך מצרים) עד הקודקוד.
זה פשוט משוגע! חוזרים באותה הדרך, נשטפים קלות במים וחוזרים בשיט על קיאק קטן.
אפשר להתקלח זריז (מים קרים). עשינו זאת, התנגבנו וישבנו עם המגבות במונית.
בערב נפגשנו במקום שנקרא Bamboo Cafe – אהבתי מאד את העיצוב של המקום והאוכל היה נהדר!
למחרת הילה חברתי חזרה להאנוי, כדי להעביר שם את כיפור ואני, הכופרת נשארתי ב- Phong Nha האהובה, חברתי לטליתה, שכרנו אופנוע ויצאנו לתור את האיזור. זה היה אחד הימים הכי טובים ומיוחדים שלי בויאטנם.
פתחנו את הבוקר במסעדה מצויינת וטעימה במיוחד- Capture Vietnam. המקום הראשון שמצאתי בו פיצה עם גבינה אמיתית (!). יש שם שייקים מעולים, אני שתיתי אחד עם נוטלה ומייד כשסיימתי אותו הזמנתי עוד אחד.
זו הייתה הפוגה כמעט חד-פעמית מהאוכל הויאטנמי המצוין, אבל מסתבר שהתגעגעתי לג'אנק המערבי. לא גאה בעצמי, אבל גם מניחה את השיפוטיות בצד. שייק נוטלה.
שמחות וטובות לב, לקחנו את המפה של Easy Tiger (הוסטל מקומי חביב והומה תרמילאים מכל העולם), עלינו על האופנוע ורכבנו לאורך הנהר כדי לראות את הכניסה ל- Phong Nha Cave (אחרי שכבר ראינו שתי מערות, החלטנו לוותר על השלישית, התצפית עליה יפה מאד והספיקה לנו).
משם נסענו ל- Duck Stop, שזו חוויה ממש ממש כייפית שאני ממליצה עליה מכל הלב. כשהגענו לשם, ראינו ויאטנמי צעיר ומקסים בשם Quinn מאכיל את הברווזים. הצטרפנו אליו והיה ממש מצחיק. אחר-כך הוא לקח אותנו לסיור בחווה של המשפחה והוא הראה לנו איך מגדלים פלפל שחור.
אמא של Quinn הכינה לנו את האוכל הכי טעים שאכלתי בויאטנם עד לנקודה הזו:
- Rice Cake – לא עוגה, אלא מעין רקיק דק ומלוח
- פיסות חזיר דקות-דקות, נפלאות, עשויות ב–ד–י–ו–ק כמו שצריך
- סלט טעים באופן בלתי-מוסבר, עם נבטים, שעועית, בוטנים וגויאבה. מרענן כמו הקלישאות שרואים בפרסומות למשקאות קלים.
- מרק שאין לי מושג מה היה שם, והיה כל-כך טעים!!!
ממש ליקקתי את הצלחת. את כל הצלחת.
Quinn והוריו גרים במבנה ממש בסיסי בכפר הקטן שלהם. הם מגדלים פלפל שחור ובוטנים. אחיו של Quinn עבר לגור בהו-צ'י-מין סיטי (היא סייגון) כשהתבגר, אבל Quinn בן ה- 18 אוהב את חיי הכפר ונהנה מהמפגשים הנדירים שמזדמנים לו עם התיירים.
הוא ממש ממש נכנס לי ללב. הילדון הקסום לא ביקש דבר על האירוח, אך שמחנו מאד לשלם בעד הארוחה והחוויה ברוחב לב. אני הרגשתי שהוא נתן לי את אחת החוויות האותנטיות והעמוקות בויאטנם, כשראיתי את חיי הכפר מבפנים, את המטבח, המיטות, החדרים העשויים קש ומלט, טעמתי את הטעמים והרחתי את הריחות ונהניתי מהניצוץ בעיניים של ילד בן 18 שאוהב את החיים הפשוטים האלה, לאורכם, לרוחבם ולעומקם.
משם המשכנו לכיוון ה- Eco Village שנמצא באיזור Bong La Valley והגענו עד לסוף הנהר, או תחילתו, תלוי איך מסתכלים על זה.
הדרך הייתה בוצית וקשה מאד לרכיבה. בשלב מסוים האופנוע החליק ונפלנו לבוץ. אחרי כמה ניסיונות התנעה, האופנוע שבק חיים. יצרנו קשר עם המקום ממנו השכרנו את האופנוע (וזה לקח משהו כמו שעה, כי לא נערכנו כמו שצריך ולקחנו כרטיס ביקור, ולכן ילדים- אנא הקפידו על כללי הבטיחות ואל תתנו למרפי לתת לכם להתייבש בשמש הקופחת בשומקום).
בזמן שחיכינו לחילוץ ניהלנו שיחה מלב אל לב (המבטא הבריטי-ספרדי הזה!!!) עד ש- Mi-Xu, כנראה הויאטנמית הכי מגניבה ביבשת, הגיעה לחלץ אותנו. עלינו על האופנוע החלופי ורכבנו משם חזרה לכיוון Phong Nha.
בדרך ראינו חבורת נשים עובדות בשדה וקוצרות ירק שנראה כמו ג'ינג'ר, אבל למעשה היה שורש אחר (שאין בארץ). אחד הילדים הזמין אותנו להצטרף והיה ממש כייף ולא נפצענו בכלל בזמן שמשכנו את השורשים העמוקים.
רגע לפני שהגענו חזרה לעיירה והשמש החלה לשקוע, ראינו את דוכני האוכל המקומיים נפתחים. זה היה בצומת, רחוק ממוקד התיירות ולא היה שם אף תייר מלבדנו.
Street Food בויאטנם זה הפרגון הכי רציני שמטייל\ת טוב\ה יכולה לתת לעצמה, ולכן החלטנו באופן שקול ולא אימפולסיבי בכלל לקחת מנה מכל דוכן, ואכלנו בין היתר:
סלט מנגו ופפאיה עם רוטב חריף-אש וסוכר חום, שיפודי חזיר, מרק ברווז, תבשיל שאני לא יודעת מה יש בו, אבל כנראה בושל בגן-עדן והגיע באורח פלא לכדור הארץ-לויאטנם-לצלחת שלנו-שהונחה על שולחן נמוך-סביבו ישבנו על כסאות של ילדי גן עם כל הויאטנמים החמודים, מרק ברווז ומיץ קנה סוכר (היחיד שהיה לא חריף מכל המנות).
אחרי מקלחת טובה (בוץ הוא לגמרי הקטע של Phong Nha) חזרנו למסעדה הנפלאה מהבוקר, שם אכלנו פיצה ועוגת שוקולד ושתינו בירה לא מקומית (כזו אני, אוהבת לאזן בין הלוקאלי לבין המושחת. שייק נוטלה. שייק נוטלה. יש מצב שהם פשוט נמכרים בזוגות).
חשבנו ללכת לישון מוקדם, כי למחרת ב- 04:00 בבוקר (מה הקטע עם השעה הזו???) היה לנו אוטובוס ל- Hue, אבל לא יכלנו שלא להצטרף לחגיגות ב- Easy Tiger, שהתחילו כהופעה חיה של שירי קאברים (קטע מאד חזק בויאטנם), המשיכו ל- Open Mic Night, המון אלכוהול, כייף חיים עם Mi-Xu המושיעה על האופנוע ואווירת חופש, כייף וניתוק עז מכל מה שיכול להרגיש ישראלי.
אני לא זוכרת את המשך הערב ואת העלייה על הסליפר בארבע לפנות בוקר, אבל כפי שתגלו בפרק הבא- התעוררתי ב- Hue, נקודה שהפכה בדיעבד לתחילתו של מסע חדש בטיול.
תגובה 1
ממש הרגשתי שאני מטיילת שם איתך.